The tradition & historical record
7 min read · 2 sourcesהמסורת היהודית היא מערכת תרבותית – מנהגים, טקסים, דעות ואמונות, תורה שבעל-פה, חוקים, ערכים וכללי התנהגות שנמסרו מדור לדור בקהילות יהודיות. בנוסף לדברים אלה שקיימים גם בכל המסורות האחרות, היהדות כוללת גם את כתבי הקודש: התורה, הנביאים והכתובים והתורה שבעל פה. בתנ"ך, המעמד המכונן של התהוות עם ישראל הוא מתן תורה, כשלפניו ואחריו אירועים היסטוריים משמעותיים נוספים: יציאת מצרים וכיבוש הארץ. הכינוי הנפוץ לעם ישראל הוא "עם הספר", המבטא את הייחודיות שבמסורת היהודית המושתתת בעיקרה סביב התנ"ך. 1
המסורת באורחות החיים ובזוגיות
ערך מורחב – מנהג (יהדות) 1
המסורת באורחות החיים כוללת מנהגים רבים, שאין היהדות טוענת שהתקבלו מסיני, אלא שהשתרשו בקהילות שונות במשך הדורות. אף שלמנהגים אלו תוקף הלכתי מחייב, בספרות ההלכה קיים דיון אם תוקפן הוא מהרגל ומכאן מחייב מדין נדר, או שתוקפן מחייב מכוחם של דינים אחרים. המסורת באורחות החיים נשמרה בקפדנות עד תקופת התפשטותה של תנועת ההשכלה היהודית, שאימצה את ערכי הנאורות, עודדה השתלבות בחברה הסובבת, ודגלה ברכישת הידע, המנהגים והשאיפות של האומות שביניהן חיו היהודים. תנועה זו פגעה קשות ברציפות המסורת כאורח-חיים, וכתגובות נגד, לצורך שימורה של המסורת, קמה התנועה האורתודוקסית המשמרת את המנהגים. ביטויים בתרבות לעוצמתה של המסורת, הדבקה במנהגי-בית-אבא בלי לחקור על אודות מקורותיהם, מצויים אצל הסופר יצחק בשביס-זינגר בסיפוריו על "טוביה החולב". כמאפיין תרבותי, ישנם יהודים רבים המשמרים את המסורת מבלי לראות בה דבר מה בעל תוקף מחייב, והם מכונים מסורתיים. עיקרי המסורת בתחום הזוגיות שנשתמרו לאורך השנים הם: קיום חגי ישראל, שמירה על טהרת המשפחה, מצוות הפרשת חלה, מצוות תרומה, משלוח מנות, שידוכים, חובת הצעת הנישואים על ידי הגבר וזאת בהסכמת משפחת האישה, והחובה להעניק מתנות לבן ולבת הזוג במעמד האירוסין והחתונה. לאחר יום הנישואים נהגו לערוך סעודות חגיגיות למשך שבעה ימים (המכונה שבע ברכות). בנוסף על בן הזוג מוטלת החובה לפרנס את אשתו ולדאוג לה לכל מזונה וצורכיה, לפחות ברמת בית אביה. כמו כן עליו לקנות לבת זוגו תכשיטים ומתנות בכל חג, יום הולדת, ולידה של תינוק. 1
התהוות המסורת היהודית
במשנה נאמר: ”משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה.” (אבות, א,א) משנה זו מבטאת את עמדת חז"ל ביחס לרציפות המסורת היהודית, שתחילתה בקבלת חוקי התורה, שעל פי המקרא התרחשה במעמד הר סיני, והיא מועברת מדור לדור עד לדורם שלהם. המשנה הזו עוסקת בעיקר בתורה שבעל פה, בדברים שעברו מפיו של הרב לאזניו של התלמיד. כמו כן על פי גישת חז"ל הועברו והועתקו כתבי הקודש מדור לדור מאז יצירתם בדייקנות, ונוסח כתבי הקודש שהיה בידם הוא הנוסח כפי שהיה בעת יצירתו. ואף התורה שבעל-פה, שהועלתה על הכתב רק בדורות התנאים והאמוראים מעוגנת על פי חז"ל במסורות שהועברו מדור לדור מעת קבלת התורה. על אף שעל-פי המשנה המצוטטת המסורת היהודית החלה עם מתן-תורה בהר-סיני, כבר במקרא עצמו מובאים סיפורים על שלושת האבות ושנים עשר השבטים, שתופסים מקום חשוב בסיפור ההתהוות של האומה היהודית, ואף בהלכה. לחלק זה של המקרא - שנסוב על אודות התקופה שקודם מתן תורה - אין מעמד מחייב פורמלי, אך חז"ל למדים ממנו דברים רבים. 1
המסורת על התורה שבכתב
התורה שבכתב היא אמנם מסמך קיים, אך תולדותיה ונסיבות חיבורה הם דבר שבמסורת, ואף דרך קריאתה תלויה במסורת. המסורת מייחסת את התורה למשה על פי הצווי האלוהי, וקובעת את זמן חיבורה לימים בהם שהו בני ישראל במדבר, לפני כיבוש הארץ. מסורת זו מעוגנת בתורה עצמה המספרת: 1
ייחודיותה של המסורת על תורה שבכתב, היא עריכתה בצורה של ברית. בשונה מחיבורים וספרי חכמה אחרים שנכתבו בצורה בלתי מחייבת, התורה נוסחה מראש בצורה של ברית מחייבת, ומוקפת בכללים מחמירים של דרכי שמירתה והעברתה מדור לדור. כמו כן, היו רגילים לערוך העתק ללוח הברית "לוח שני", ועליו נכתב כי "נעשה בהתאם ללוח הראשון", על לוח אחד מזהירים כי כל מי שיבזה, ישבר, או ימיר את דבר המלך ימות. מחיקת הלוח, או אף מחיקת דברים מעל הלוח, פירושה ביטול הברית, על לוח אחד שנמצא נאמר "לוח זה אשר עשיתי לך ייקרא לך שלש פעמים בשנה, ואתה אלכשנדו, דעהו". העתקה של לוח החוזה הונחה בכל מקרה במקדש לעדות. גם התורה ערוכה בצורה של קובץ חוקים מחייבים, שניתנו מאת האל. טופס מן התורה נשמר תמיד במקדש לעדות (דברים לא כד), והיא הייתה נקראת לפני העם לעיתים מזומנים (דברים לא יב); קטעים ממנה היו צריכים להיות מוקראים בהזדמנויות שונות (כמו בהבאת ביכורים, דברים כו ה) או להיכתב במסגרת חוקים שונים (בתוך המזוזה ותפילין - דברים ו ט); הפרה של התורה מביאה קללות נוראות (ויקרא כו, דברים כח, ועוד); אסור בשום אופן להוסיף או לגרוע ממנה (דברים ד ב); נביא המצווה לעבור על דברי התורה דינו מוות (דברים יג א); והמתווכח עם החלטת הזקנים הממונים לדון דינו מוות (דברים יז). כך, באמצעות הברית, הועבר במסורת הטופס שהיה מונח במקדש לעדות, כנוהג כללי לשימור טקסט קאנוני. כפי שמתאר שאול ליברמן: 1
הספר המקורי שהונח במקדש למשמרת, הוא זה שנמצא, לפי המסורת, על ידי חלקיהו הכהן בימי יאשיהו. גם בימי הבית השני היה טופס שכונה "ספר העזרה" ולפי גרסה אחרת "ספר עזרא", שהיווה עותק עדות. 1
המסורת על התורה שבעל-פה
כאמור, המשנה מציגה את המסורת שבעל פה, כעוברת מפי משה לזקנים, לנביאים, ועד התנאים – במאה ה-1 לספירה. הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה הרכיב רשימה מפורטת יותר המכונה בשם "שלשלת הקבלה", וקדם לו במעט רבי אברהם אבן דאוד שתיאר אף הוא את המסורת בספרו "ספר הקבלה". רשימתו של הרמב"ם מתבססת על ספרי הנביאים, והוא מונה בה את האישים הדומיננטיים שבכל דור בהיסטוריה היהודית: "משה מסר ליהושע, יהושע לפינחס", וכו'. המונח "תורה שבעל פה" נמצא לראשונה בספרות חז"ל, אך בעולם העתיק היה מקובל המונח "חוקים בלתי כתובים". תיאור של התורה שבעל פה נמצא בדברי פילון האלכסנדרוני: 1
התורה (דברים יז ח) מעניקה סמכות למורי התורה, ומכאן סמכותם של כל ההלכות שנקבעו על ידי חכמי ישראל לאורך הדורות. אך מלבד הכרעותיהם של החכמים, ישנו גם בסיס רחב שבא במסורת מדור לדור. חוקרים מצביעים על סימנים לתושבע"פ בזמן הנביאים: "עקבות תושבע"פ בין בביאורים ובין בחוקים ומנהגים חדשים אנו מוצאים גם בנביאים ובכתובים". כמו כן פרסם יהושע נויסנר מחקר על אי תלותה של התושבע"פ בתושב"כ מבחינת התוכן, מה שמעיד על התגבשות נפרדת של תורה שבעל פה, ולא רק כפרשנות מצטברת של תושב"כ. סימנים לחוקי תושבע"פ אנו מוצאים בספרים החיצוניים, ובעדויות של היסטוריונים מהתקופה ההלניסטית. לעיתים יש עדויות או רמזים להלכות או מנהגים שונים מהמקובלים בתושבע"פ שלפנינו. חלק גדול מההלכות נומק על ידי חז"ל בדרשות מיוחדות מן המקרא, שלגביהן התפתח פולמוס מחקרי, האם הן דרשות יוצרות או דרשות סומכות. כלומר, האם הדרשות יצרו את ההלכה שבאה מכוחן, או שבאו רק לסמוך הלכה קיימת. החוקרים ניסו למצוא עקבות להלכות קדומות במשנה, המחקר החלוצי הוא "מסילות לתורת התנאים" של הרב ד"ר דוד צבי הופמן, ובעקבותיו צעד יצחק אייזיק הלוי בספרו "דורות הראשונים". 1
הגישה הביקורתית
הגישה הביקורתית לתורה שבעל פה, יסודה בתקופת חכמת ישראל. נחמן קרוכמל בספרו "מורה נבוכי הזמן" הציע תפיסה התפתחותית לתושבע"פ, שמקובל לראותה כתפיסה הגליאנית. אם כי יש מערערים על הזהות בין תורות רנ"ק לתורות הגל. הוא אף קבע (בעקבות בעל "חוות יאיר" ואחרים) שהמונח "הלכה למשה מסיני" אינו מציין הלכות שמקורן בסיני אלא הלכות קדומות ומקובלות שאין יודעים מי אמרן (ראו: נחמן קרוכמל, מורה נבוכי הזמן, ערך: יהוידע עמיר, ירושלים, תשע"א, שער יג). זכריה פרנקל בספרו "דרכי המשנה" פיתח עמדה מקפת על התפתחות ההלכה כשלהשקפתו הלכות שונות יסודן באופי החכמים שאמרום. בעניין "הלכה למשה מסיני" הלך בעקבות קרוכמל (בלא לציין ממי לקח עמדה זו) ונתן בכך פרסום רב לעמדה זו, שעוררה פולמוס נרחב. אברהם גייגר חקר את שיטתם של הצדוקים, וגילה, לטענתו, יסודות שלה גם בספרות המסורתית כדוגמת התרגומים, וגם בספרות החיצונית. גייגר השתמש במחקרו זה למינוף הלכי הרוח שהיוו בהמשך את התנועה הרפורמית. ככלל הגישה הביקורתית אינה מקבלת את ההנחה שמסורת באמת שימרה את הידע והפרשנות האותנטיים לגבי התורה שבכתב, אלא כמורכבת גם משחזורים מאוחרים לפי הבנתם של חז"ל ותנאי חייהם. 1
The text above is adapted from the Wikipedia article “מסורת (יהדות)”, available under the Creative Commons Attribution-ShareAlike 4.0 licence. 1
Jewish tradition is recorded in open cultural data. The structured record cited below does not describe the practice, and this entry has not yet been reviewed by a person familiar with the tradition. 2





